¹ שמות כ״ח ב׳, ועי׳ ברש״י ד״ה הבער, ולהלן בגמ׳ ס,א ועי׳ בשיטמ״ק בסוגיין.

² ועי׳ בפרש״י ותוס׳ ובשטמ״ק בזה.

³ שמות כ״א ל׳, ויש לדון האיך מבאר רבינו הפסוק דלא תקחו כופר, דיעוי׳ בתוס׳ להלן כו,א וברש״י, ברשב״א ובמאירי שם, ותלוי בהאי.

⁴ זהו לפי הס״ד דגמ׳ להלן ד,א, ולמסקנא אמרי׳ לשמואל דתנא שור לרגלו ומבעה לשינו, ועי׳ בפי׳ הר״י מלוניל במתני׳.

⁵ רבינו לא גרס בדברי הרי״ף ׳והזיקו׳, וכ״נ בנמוק״י.

⁶ נראה שכוונתו לומר דהלכתא כרב שמבעה זה אדם, ולא שהדין הוא כרב, דהא קיי״ל הלכתא כשמואל בדיני, וכ״ה ב׳מספרות הגאונים׳ (אסף תרצ״ג) עמ׳ 120, וז״ל: ׳ואכריעו רבנן בתראי כרב, דאמרינן אדם דרכו להזיק, בישן, וישן דרכו להזיק כיוון דכייף ופשיט אורחיה היא. ואף רבא כרב סבירא ליה, דאמרינן לקמן ה,ב למה חלקו הכתוב, אמר רבא להלכותיהן וכו׳, ותמורת מבעה שבה אדם לחייבו בארבעה דברים דאלמא מבעה זה אדם. ורב מרי שהקשה ואמר מבעה זה מים, ורב זביד דאמר זו אש, לא עמד טעמן ואין הלכה כמותן, ומיסתבר טעמי׳ דרב דקימי אמוראי כואתיה׳. ומל׳ שכתב הגאון ואין הלכה כמותן, מוכח שר״ל שאין הלכה כמותן שמבעה הוי אש או מים, אלא דהלכתא כרב דמבעה זה אדם, וזהו גם כוונת רבינו שהביא בשם הרב״ס ז״ל דהלכתא כרב שמבעה זה אדם. וראה בפיר״ח ג,ב שכת׳ ׳וקיימא לן כרב דסוגיין דשמעתין כותיה, ולא עוד אלא אמוראי קיימי כותיה ואליבא דידיה שקלי וטרו׳. וטפי מבואר כן מד׳ המאירי בביאור המשנה, שכת׳ וז״ל ׳ואעפ״י שלענין פסק אין לנו במחלוקת זו של רב ושמואל דין ודברים, ודברי שניהם אמתיים הם מצד עצמם, מכל מקום לענין ביאור הסוגיא מוכחת כרב, כרי שיהא השור כולל כל אבות שבו וכו׳, ואין לפקפק מדין הלכתא כשמואל בדיני, שהרי לענין הלכה אין לנו בו דין ודברים כמו שכתבנו, אלא שאתה צריך לפרש המשנה לדעת שניהם ולברור לעצמך הביאור הבא בשיטתו של רב׳ יעו״ש.

⁷ תרגומו: בזאקה, לחה היוצאת מן הגרון, ומאכטא, לחה היוצאת מן האף. אם פלטם ולכלכו פליטתו אותם בגד או זולת בגדו. ועי׳ בפיר״ח כאן, ובערוך ע׳ כח וע׳ נע, ועי׳ ברש״י ד״ה היינו כיחו וניעו, ובתוס׳ ד״ה כיחו, ועי׳ בש״מ בשם תוס׳ שאנץ, ובמאירי כאן, ובפיה״מ לר״מ נדה פ״ז מ״א.

⁸ רבינו חי׳ מש״כ בשם ויש מי שמפרש כיחו וניעו בתר דנייחי, ולא מצאנו מי שפירש כן, ופירוש זה לפי פשוטו נסתר מד׳ הגמ׳, שהרי בגמ׳ קתני דלבתר דנייחו בין לרב ובין לשמואל היינו בור, ולא תולדה דאדם. ואולי אפשר לומר שכונתו בתר דנייח, לא לאחר נפילתן אלא בשעת נפילתן, כמש״כ המאירי וז״ל ׳ואמר על כיחו וניעו שהזיקו דרך הליכתן או בשעת נפילתן, כגון שנפלו במשקה ופסלוהו וכל כיוצא בזוה, הרי זה תולדה שבנזקי אדם, הא אם הזיקה לאחר נפילתה בור הוא.

⁹ תיבה זו כתובה בין השיטין מטושטש ונשלם לפי הענין.

¹⁰ לקמן יז,א.

¹¹ כ״ה ברש״י ג,א ד״ה נתחככה, ובפסקי ריא״ז פ״א ה״א ד׳. וע״ע במאירי דמייתי עוד ב׳ פי׳ מלבד זה, שמחקה ציורים או הפילה צרור על הכלים.

¹² וכ״ה בר״ח [הו״ד נמי בשיטמ״ק], ובמאירי מייתי להאי פירושא וכתב עלה שזו בכלל אחרות הם, ובתר״פ מייתי לרש״י וכת׳ דלא הטילה על הפירות דמה הנאה יש לבהמה מהפירות והוי צרורות, ובשו״ת הר״י מיגש סקע״ד משמע כפי׳ רבינו, שכתב שם בדוכר שאלה שנשאל על הסתירה שהגמ׳ כאן שואלת תולדה שן מה היא, ומפרשינן כגון נתחככה בכותל להנאתה, וטינפה פירות להנאתה, וביארו בטינפה פירות להנאתה שהתריסה והטילה גללים, ולהלן יח,ב נקטה הגמ׳ בהמה שהטילה גללים לעיסה משלמת חצי נזק כצרורות, אלמא שהיא תולדה דרגל, והשיב הר״י מיגאש האי דאמרינן טנפה פירות להנאתה תולדה דשן הוא ומשלמת נזק שלם, בגללים לחים, כמו מי רגלים דנחתי לפירות ומטנפי להן והגללים מחוברים מגופה של בהמה ועד הפירות, בלי שיהיו נפרדין, דה״ל כעין ניצוק דקי״ל חבור הוא, וההיא דאמרינן שהטילה גללים לעיסה צרורות הוי, בגללים יבשים נינהו, יעו״ש. ולפי״ז אפשר לומר דלכך פי׳ רבינו וטנפה פירות להנאתה שהשתינה עליהם מים או צואה, ונראה שכוונתו צואה לחה דומיא דהשתינה מים כדי שלא יהא צרורות כמ״ש הר״י מיגאש.